הסיפוח לר"מ 2

            

ובכן, לא ברור איך זה קרה, אבל אחרי טיול קצר לחדר המיון בבית חולים פריפריאלי בצפון, סופחתי לר"מ 2 לתקופה לא מוגדרת. טוב, אולי קצת מוגדרת, בערך שבועיים.

העילה: תסמונת ע"ש בל. לא אלכסנדר גרהאם, סתם איזה בל. אירי.
זה אומר שחצי מהפנים שלי משותקים, ולא כי ניקיתי נשק ונכנס לי משהו לעין (למרות ששמעתי שזה רץ חזק עכשיו בבסיס).

מה כבר יכול חייל ממוצע לעשות בשבועיים גימלים בבית?
הייתי עונה על זה, אבל אין לי מושג.
לי היה ברור מה אני הולך לעשות- לאכול את עצמי על העובדה שנמנעה ממני השתתפות (אם כי עורפית) בעוד מבצע צבאי. או להכין עוגיות.
בחרתי בשילוב מעניין של שתי האפשרויות. טימפרור תוך האזנה לגל"צ, קירמול תוך זפזופ בין CNN לערוץ 1.

הרעיון לתעד את ההכנות עלה מעט מאוחר מידי, מאחר ואני לא ממש יכול למצמץ, וזה מונע ממני לכוון את המצלמה כמו שצריך, אבל ניסיתי, מאחר וזה דחף בלתי נשלט אצלי.

התוצאות החלקיות לפניכם.
פרט לזביונה ליצ'י שאולי אעלה את השחזור שלו בהמשך, מאחר וההצלחה שלו הייתה מפתיעה ואכילתו גררה גרגורי עונג מקהל הסועדים שלי. (נקרא להם מואבסים בתקופה הקרובה)

בתאבון.